יש דברים שמטרידים את הנפש. לפעמים יותר מידי מטרידים. לפעמים כל כוח המחשבה טרוד בהם ואינו נותן מנוח עד שכותבים את הדברים. יש כאלה שהדברים פשוט יוצאים להם מהפה כמו שהם מבלי פיקוח. יש כאלה שכותבים את הדברים איך שהם מרגישים. ויש כאלה שמחברים סיפורים כדי להביע את הרגשות הכי עמוקים שלהם ואמתיים.
לא משנה איך אנשים מבטאים את דבריהם, אבל דבר אחד בטוח: אנשים רוצים להראות את הרגשות האמתיים שלהם.
אז כאשר נותנים להם במה לפעמים מקבלים מתקפה של דברים נועזים ומזעזעים. אבל גם אם זאת, יש לקבל ולספוג כי אלו הם דברים אמתיים מן הלב ואין להם שום כוונה לפגוע, רק לתת ביקרות אמתית מכל הלב.
אני כנראה יהודי שה' חנן אותו ברצון להביע את הרגשות האמתיים שלו ואת כוח הביקורת בסיפורים.
הכישרון לא כל כך מפותח. אבל מדי פעם אני מוצא את עצמי כותב. וכשאני כותב זה בדרך כלל עם כל הלב ללא שיקול דעת ומניעה.
כולם מכירים את הסיפור המפורסם של חטמ"ר אפריים.
וכולם כבר מכירים את הסיפור של גינויי הרבנים בעקבות זאת:
וכבר מוכר הסיפור לכולם. וכמובן גם ידוע לכולם שבסוף התגלה שבכלל לא מדובר בנוער גבעות שהתפרעו וכו'... אבל זה כבר היסטוריה.
אני בעקבות האירועים הללו לא יכולתי לשתוק. הייתי חייב להביע את העמדה שלי כנגד. הייתה לי ביקורת מאוד קשה לגבי הרבנים. אז כתבתי סיפור על דף באותו הזמן כדי להרגיע את הסערה שהתחוללה לי בפנים.
הסיפור היה כתוב. אבל לא חשבתי בכלל על פרסומו ברבים. אני אפילו לא רציתי שחבריי הקרובים ביותר ידעו על קיומו.
עבר הזמן ומקרה אחר שכבר לא יכולתי לסבול אותו.
"פסק ההלכה", כביכול, של הרבצ"ר נגד ההלכה היהודית בסוגיית "שירת נשים".
הדבר גרם לי להתפקע. לבסוף החלטתי לשלוח את הסיפור שכתבתי לפירסום. החלטתי לשלוח ל"רשות הדיבור" של "עולם קטן"
אז קודם כל אודה שלא ציפיתי שיפרסמו את הסיפור. הרי בסופו של דבר הוא היה מאוד בוטה ונוקב. אבל לאחר שפרסמו אותו הרגשתי הקלה גדולה כי ידעתי שעכשיו הרבה בתי אב בישראל הולכים בשבת "שמות" לקרוא את הביקורת שלי.
לא היה לי יותר שביעות רצון מזאת.
אבל לאחר שקראתי את את הסיפור נפל לי האסימון.
לא כל הסיפור שביקשתי שיתפרסם הופיע.
ליתר דיוק שורה אחת (ואפילו 2 וכותרת ליתר הדיוק) מן הסיפור צונזרה לגמרי.
אז הנה, קודם כל, הסיפור "המסך עלה" שכתבתי (תחת שם העט שלי "אביעוד") שהתפרסם בעולם קטן:
קראתם? הבנתם?
את האמת נראה לי שאולי הבנתם משהוא לגבי ה"צביעות" של השחקנים בסיפור אבל זה לא הייתה הנקודה שאני רציתי להעביר בסיפור.
מהסיפור שלי צונזר ה"עוקץ" הכי חשוב.
היו כמה תיקונים תכנים מן הנוסח המקורי. (למשל "א-לוהים" במקום "אלוקים", "כבר לא יכל להכיל, והחל לבכות" במקום "כבר לא יכל להחיל, ולבכות התחיל")
אבל השורה הסופית, שהיא הרעיון המרכזי, הושמטה לגמרי מהסיפור.
מעצבן עד מאוד.
אלפי בתי אב בישראל קוראים את הסיפור שלי אבל לא מבינים את המסר שאני רציתי להעביר להם.
אני מאוד כועס על "עולם קטן". לפחות היו מודיעים לי על מה שהולך להתפרסם.
אני אישית חושב שלו ידעתי שיצנזרו לי את הסיפור הייתי שוקל מחדש את השליחה שלו או "מתנתן" אותו קצת.
אבל מה שקרה קרה ואני מפרסם את זה רק כדי להסביר לאנשים על מה התסכולים שלי (ואשמח אם תעבירו את זה הלאה לכל קוראי "עולם קטן" בציבור שלנו).
אז מה הנוסח המקורי, מה צונזר?
אני אראה לכם את המכתב המקורי שנשלח מהאימייל שלי ל"רשות הדיבור" ללא ההקדמה שהבאתי להם (מטעמים של פרטיות) ובו הסיפור המקורי. ואני רוצה שתשימו לב לכותרת המקורית ולשתי השורות בסוף. הם מסבירות את הכל.
בעז”ה
רבנים עם חוטים
אביעדוד
ולפתע עלה המסך.
השחקנים הרבים התמקמו בשורה והחלו כמקהלה לגעור ולגנות:
“זה לא מוסרי! זה לא אנושי! זה לא יעלה על הדעת!"
כל הצעקות הרמות נפלו על הילד הקטן שבנה בשלווה מגדל בקוביות במרכז הבמה.
"זה רכוש גזול! זה רכוש גנוב! הגנבת וגם ירשת?!"
זועקים כל השחקנים כאחד. אך הם מתעלמים בגסות מן הרוצח שהתגנב מאחורי הבמה, שהחל לגנוב ולחמוס מכל הבא ליד.
והילד?
סופג ובונה בשלו.
הרי אלו הקוביות שסבא הביא לו.
"למה אתה לא מבין שאתה הורס הכל?! אתה מחריב הכל! כל העולמות הולכים לטמיון בגללך!"
הילד כבר לא יכל להחיל, ולבכות התחיל.
רץ בדמעות לרב, שעמד וצפה בצד הבמה. תפס בשתי ידיו את רגליו של הרב וזעק:
"אבא, תגיד להם..."
והרוצח?
התקדם מאוד בינתיים.
את דמם של אנשיי הקלעים נמאס לו לשפוך. וכבר החל לדקור למוות את השחקנים הגוערים.
הדם מופץ ונשפץ לכל הכיוונים, אבל השחקנים לא משנים כיוון.
ממשיכים בשלהם לגעור ולגנות את הילד הקטן:
"אינך מבין שאתה טועה ואנו צודקים?! אפילו הרב איתנו מסכים!"
והילד הקטן אימץ את אחיזתו ברגלי הרב, במבט על פניו עם עניים בוכיות ומלאי תקווה ציפה אל התשובה.
הרב ענה לילדו הקטן: "הם צודקים. זה נוגד את המוסר האלוקי. יש לזה הסמכות מן הספרים. מעשיך הם חילול שם אלוקים."
הילד הקטן ניתק את אחיזתו מרגלי הרב בפתאומיות מוכה בהלה.
השחקנים, מגואלי הדם של חבריהם, הרימו קולם: "אתה רואה שצדקנו? אתה פועל נגד כולם! אתה מחריב את העולם!"
הילד, במפך נפש ובבכי מתגלגל, רץ לעבר עמודי הבמה הרועועים ובעט בהם בעיטה בכל כוח, על תסכוליו הרבים.
ולפתע נפלו הקלעים וקרסה התפאורה.
לנגד הצופים כולם התגלה המראה המזעזע והנורא.
הרוצח, מגואל מכף רגלו עד ראשו בדם, דוקר בהנאתו אדם.
ובובה עם חוטים, שאותה הפעילו במאיי ההצגה מעל האנשים, שהיא בעצם הרב המסכים.
חַזְּקוּ, יָדַיִם רָפוֹת; וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת, אַמֵּצוּ.
